יומיים בהויאן
כמו שסיפרתי בפוסט הקודם, אנחנו ישנים בדאננג.
אבל האטרקציה האמיתית באזור היא עיר בשם הויאן Hoi An שנמצאת 20 ק”מ דרומה מכאן.
בילינו שם את רוב הזמן.
אתמול קצת הכרנו את העיר וחיפשנו איפה לתפור לי שמלות, הסתובבנו ברחובות ובכל פעם שהחום הפך בלתי נסבל נכנסנו לאיזה בית קפה לשתות משהו.
האווירה ברחוב נהדרת. למרות שיצא שהסופשבוע הזה הוא גם יום חג, גם האחרון של החופש הגדול לילדי ויאטנם וגם התחזית הצביעה על טייפון נוסף בהונג קונג – כל אלה הובילו למצב שהאזור ממש עמוס.
במלון יש המון משפחות של אסייתיים, ובהויאן במשך היום הכל סבבה, אבל בערב הרחובות באזורים התיירותיים הופכים לצפופים ממש.
אז הספקנו להזמין כמה שמלות משני מקומות שונים, לעשות סיבוב בשוק, לשבת בשני בתי קפה ובבר אחד בבעלות אוסטרלית, לענות על סקר של בחור יפני מהירושימה שעצר אותנו ברחוב ולהזמין לי סיור אוכל למחר.
היום, ויתרנו על ארוחת בוקר במלון, במקום זה נסענו למלון Almanity בהויאן וניצלנו מבצע שלהם כדי לעשות מסז’ ואז לאכול את הsunday brunch המפורסם (?) שלהם. היה יקר ביחס לאזור אבל סופר משתלם.
חלק מהשמלות שהזמנתי יום קודם כבר היו מוכנות, חלק אחר נשאר לתיקונים אחרונים וישלח אלינו למלון מחר.
נסענו גם מחוץ לעיר עם מדריך למקום שנקרא Myson שם ראינו עוד כמה מקדשים מהמאה ה-4 לספירה. היה מרתק במיוחד עם המדריך שלנו שהעביר את הנסיעה עם סקירה מקיפה ומרתקת על ההיסטוריה של ויאטנם.
חזרנו לאכול ארוחת ערב במסעדה איטלקית בהויאן, מקום שליאור מכיר מביקוריו הקודמים והיה ממש מצוין.
שני הרגעים המצחיקים ביותר של היומיים האחרונים:
1. לנסות לכבות את האורות בחדר לקראת שינה – מפוזרים ברחבי החדר עשרות מתגים, על רובם אין שום חיווי למה הם מדליקים, האזור בו הם נמצאים בחדר *בכלל* לא מרמז על מה שהם שולטים עליו. בקיצור, יוצא מעין משימת חדר בריחה קלאסית עד שאנחנו מצליחים, אם בכלל, לכבות את כל האורות.
