זה היה הבוקר של יום השנה החדשה בסרי לנקה. בעקרון כמעט לא הייתה השפעה על הטיול שלנו בעקבות הארוע, רק העובדה שאסור למכור אלכוהול במשך משהו כמו שלושה ימים והתנועה בכבישים שהייתה מאוד לא צפויה – בין מצבים בהם היו מלא פקקים לכאלה בהם הכביש היה פנוי לגמרי בניגוד למצב הרגיל (כל זה לפי מה שנמו, המדריך שלנו טען). אה כן, ועוד משהו חשוב – מלא מלא מלא נפצים וזיקוקים, לא מהסוג הכיפי, סתם כאלה שעושים מלא רעש ויכולים ממש “להקפיץ”.
כשישבנו לאכול ארוחת בוקר, הופתענו לגלות רבים מצוות המלון עומלים במרץ על פעילויות לא ברורות בחוץ. הכי ריתק אותנו חבורה של 5 גברים שהעמידו בצורה לא מוצלחת הנדסית מוטות מתכת גדולים וכבדים ועטפו אותם בבד. ניסינו לנחש מה הם עושים ללא הצלחה…
לכן ברגע שסיימנו יצאתי החוצה כדי לברר מה העניין. מתברר שלכבוד השנה החדשה יש הפנינג, משחקי ילדים קצת כמו שרואים בקרנבלים בסרטים. יש הדבק את הזנב לחמור, מרוץ שקים, משחק שבו צריך לנפץ כד חרס בעיניים עצומות והמתקן הלא ברור שראינו בזמן הבניה הוא מעין מלחמת כריות.
משחק ניפוץ הכד נראה בלתי אפשרי – בעיניים עצומות יש ללכת מרחק של כמה מטרים, אסור לאנשים מסביב לעזור לכוון ויש רק הנפה אחת של המקל לפני שנפסלים. צפיתי בנסיונות כושלים דקות ארוכות עד שהמשכנו הלאה.
גם המלון הזה נמצא בסביבה מטורפת, ההרים הופכים את מזג האוויר למושלם, הגבעות מסביב מכוסות גידולים שונים, בעיקר זנים של תה, כולם בפיקוח איזה משרד בוטני חדשני, ויש גן מטופח ויפה עם מקום לפיקניק.
מנוארה אליה תכננו להמשיך לכיוון אלה, בעקבות המלצות החלטנו לעשות את הדרך ברכבת, לחווית נסיעה מסוג אחר.
הגענו לתחנה כדי לגלות שאכן יש גרוע יותר מרכבת ישראל 🙂
אין כל אפשרות לברר את לוח הזמנים אונליין ולכן היינו צריכים להגיע פיזית לתחנה לגלות שבגלל החג שעות הרכבת שונות. יש רק 3 ביום ויש להן מחלקות שרות שונות. רצינו לקחת את המחלקה הראשונה כמובן (במחיר של בערך 30 ש”ח לכרטיס) אבל נגמרו הכרטיסים במחלקה. הזמנו במקום כרטיסים למחלקה השניה (פחות מ5 ש”ח לכרטיס) ויש גם מחלקה שלישית. עד שתגיע הרכבת מצאנו בין קפה קרוב לנוח בו.
חזרנו לתחנת הרכבת כדי למצוא עוד המון תיירים כמונו שמחכים לרכבת, בשלב הזה ליאור התחיל לפקפק ואמר לנמו שליתר בטחון יחכה לנו עד שהרכבת תעזוב את התחנה. אני עוד הייתי אופטימית ודמיינתי את חוויית הנסיעה ברכבת וכמה שוטים לצילום שתכננתי בפירוט
כשהרכבת הגיעה היה לי פלאשבק רציני לימי חמישי בצבא בדרך חזרה מב”ש. בעודי מכינה את המרפקים, ליאור היה קול ההגיון ואמר “אנחנו לא עולים”. ברגעים כאלה אני כל כך שמחה שהוא שם כדי להכניס קצת פרופורציות לחיי 🙂
ניסיתי להתחנף (יש שיגידו לשחד) את אחד השומרים במקום שיתן לנו בכל זאת להכנס למחלקה הראשונה שהייתה כמעט ריקה (לשם פרופורציות, המחלקה הראשונה נראית כמו אחד הקרונות הרגילים בארץ) ללא הועיל. יצאנו והמשכנו את הנסיעה ברכב.
אלה (Ella) נראית כמו עיירת מטיילים בדרום אמריקה. כאילו החלפנו נוף לגמרי, הגענו למקום קטן, מלא הוסטלים, מסעדות, פאבים ומטיילים עם תיקים עמוסים, צעירים ששכרו קטנוע או טוקטוק נוסעים ברחובות והאווירה של מערביים מאוד משתלטת על האזור. מזג האוויר נראה עדיין סביר ויצאנו לטפס על little adam’s peak. שם מאוד מוזר, היות וAdam’s peak נמצאת כמה עשרות ק”מ משם… עד הכניסה למסלול (חינם הפעם) מזג האוויר התחיל להתקדר.
בחרנו באפשרות הבטוחה, עשינו סיבוב קצר באזור, וחזרנו לרכב כדי להספיק להגיע למלון לפני הגשם.
כשליאור ואני תכננו את המסלול בסרי לנקה וחיפשנו מקומות לינה, נתקלנו בבעיה באזור אלה. כמעט לא היו מקומות לינה עם מזגן בחדר, לא היה מלון של אף רשת גדולה או מוכרת, והמלון היחיד שכיכב מעל כל השאר היה יקר בצורה לא פורפציונלית. בלית ברירה הזמנו חדר דרך בוקינג.קום. בין היחידים שהיו עם מזגן ובמחיר של 70$ ללילה כולל ארוחת בוקר. ניצלנו את ההזדמנות להשתמש בשובר בשווי 40 דולר אוסטרלי שהתפרסם באחד הבלוגים שליאור קורא.
עד שהגענו לחדר ירד גשם זלעפות. הדרך הייתה פסיכית, מעין שביל שיורד מהכביש הראשי בזווית לא הגיונית, מקום לרכב אחד בלבד, בלי שום דרך לדעת האם יגיע רכב גם מהצד השני. הצערנו שוב שלא לקחנו רכב 4X4, אבל הגענו בשלום.
הסרטון הבא מראה את החדר. אם הייתי בטיול בדרום אמריקה זה היה בטח אחד המקומות היותר טובים בהם התארחתי, אבל בהתחשב ברמה של הטיול הנוכחי, זו הייתה חתיכת ירידת מדרגה 🙂
הרעש שתשמעו… ובכן זה מה ששומעים כשיורד גשם
אז החדר פיצי, אין בידוד רעש בכלל, יורד גשם שוטף שלא מאפשר להנות מהמרפסת והיו מלא מלא מלא נמלים בחדר… כנראה שגם את אלה היה צריך להוסיף לסל החוויות 🙂
הגשם לא הפסיק לרגע. קבענו עם נמו לצאת לארוחת ערב. עוד אחת מתופעות ראש השנה הייתה שכמעט כל המקומות היו סגורים. נמו לקח אותנו לפאב מסעדה של חבר שלו. המקום נקרא 360, יש להם גם הוסטל, וברגע שנכנסתי חיוך ענק התפרש על פני – ברגע אחד כל הטיול הזה נראה אחרת.
מלא צעירים, מטיילים מכל העולם, שפות שונות נשמעות בקושי בגלל הגשם בין השולחנות, מלצרים שמחים מסתובבים בין השולחנות העמוסים, הבחור המקומי שמנגן גרסאות קאבר ממש מוצלח, הקירות מלאים ברישומים בגיר – ברכות, תאריכים ושמות סובבי עולם.
לרגע רציתי לעצור הכל, רק להיות שם לרגע, לעבור בין השולחנות, לדבר עם זרים, לשחק “יניב” וללמד אחרים, לשאול איפה הם כבר היו, להחליף חוויות והמלצות… מלא מלא דברים שלא קורים כל כך ברגע שמטיילים בקלאס יותר גבוה.
לקח שעות לקבל שולחן, ואז שירות. התפריט של המסעדה מרגיש קצת כמו נאפיס 🙂 אז ברוח המקום הזמנתי רוטי מגולגל – המלוואח המקומי 🙂
במקום שיחות עם מקומיים דיברנו בעיקר עם נמו ועם החבר שלו, שהגיע בעיקר להתנצל שגם להם אסור למכור אלכוהול.
הרחובות בחוץ מוצפים מגשם, כמו תל אביב שמתמלאת שלוליות ענק אחרי כל טפטוף. רק ששם מדובר בשעות ארוכות של גשם שוטף. אותה ירידה לשביל של המלון הייתה אקסטרימית אפילו יותר.
נראה שהנמלים נעלמו. לרעש הגשם הצטרפו גם קולות נפצים שמהדהדים מההרים הסמוכים.
שיהיה לילה טוב.
פרקים קודמים: