ובחזרה ליום שהיה.
קמנו מוקדם הבוקר, ארוחת בוקר אחרונה בגראנג היאט בנגקוק ויצאנו עם אובר לשדה. הפעם הטיסה עם קתאי פסיפיק, נושאת הדגל של הונג קונג, ואחת הטובות בעולם.
עשינו צ’ק אין בדלפק של first class (זו ההזדמנות לספר שחשבתי שכל הקטע של חיתוך תורים לא יזיז לי בכלל, אבל זה מתברר כתוספת מאוד חיובית שמשאירה פשוט יותר זמן בטרקלין).
הטרקלין של קתאי מחולק ל-3 חלקים – חלק אחד גדול מאוד לישיבה חופשית, חלק נוסף שהוא מעין בופה קטן והחלק השלישי שהוא ממש מסעדה, עם תפריט ושף והכל.
אחרי בערך שעה בטרקלין יצאנו לכיוון המטוס. כשהגענו התברר שהחליפו את המטוס, במקום לטוס שוב במחלקת העסקים באיירבס 350 אנחנו טסים בבואינג 777 (תסלחו לי, אבל אני עדיין לא מבינה מספיק כדי לשים לב להבדלים). בכל מקרה, תצורת המושבים הייתה זהה לטיסה עם פינאייר, רק שהמושב מאורגן קצת אחרת ככה שיש עוד יותר מקום לרגליים.

ההפתעה האמיתית הייתה אחרי הארוחה. ליאור אמר שאני אשאיר מקום לקינוח. לא הבנתי מה כל כך מרגש, היה כתוב בתפריט גלידה האגנדז וידעתי שאני צריכה לטעום את milk tea שלהם שנחשב מיוחד.
ואז, תוך כדי פרק של פיוצ’רמה מגיעה הדיילת והדייל האחראי על הטיסה עם עוגה!!!
עוגת יום הולדת! בשבילי! על מטוס!!
הם מאחלים לי מזל טוב, שואלים באיזה יום אני חוגגת ועוד כמה דברים שאני לא זוכרת כי הייתי פשוט בשוק…
רציתי לקום ולחלק לכל מי שישב איתי במטוס, אבל רוב האנשים ישנו או פשוט היו אסייתים כאלה שלא מסתכלים ימינה ושמאלה גם כשאני מנופפת בידיים כדי לנסות ללכוד את תשומת ליבם.
אז ליאור ואני הצלחנו לחסל חצי עוגה, את השאר השארתי לאנשי הצוות של המטוס 

ואם נדמה לכם ששם זה נגמר, אז הגענו למלון.
אני לא אפרט הרבה על דרך ההגעה, רק שכל מה ששמעתי על הונג קונג נכון. התחבורה הציבורית פשוט נפלאה!
הגענו לאינטרקונטיננטל. קיבלו אותנו בצ’ק אין ששייך למועדון אמבסדור ושלחו אותנו מיד למועדון שנמצא בקומה השניה.
החדר שלנו נמצא בקו הראשון על הנהר. עם הנוף הכי מטורף שאפשר לדמיין. פשוט תראו בתמונות. לי לא נשארו מילים. אני מסיטה רגע עיניים לכיוון החלון על הבניינים המוארים עכשיו בלילה ופשוט לא מאמינה שאני פה.