בבוקר, הבאטלר שלנו עדכן שהוא כבר שמר לנו את השולחן המוצלח ביותר.
ארוחת הבוקר לא הייתה מרגשת במיוחד בעיני, למרות שפרט לאנשי המטבח שאחראים על חביתות/פנקייקים היה עוד אחד שאחראי על חיתוך פירות לפי בקשה. גיליתי שמסביבנו יש עצי אבוקדו, חבל שהם לא היו חלק מארוחת הבוקר.
כשהיינו לקראת סיום הבאטלר (סליחה שאני קוראת לו ככה, לא זוכרת מה היה השם שלו) הציע שנעשה סיבוב מסביב לאגם, הוא אמר שיש מפל קטן במרחק 10 דקות הליכה, אבל שכדאי לנו לשקול לא להגיע אליו… ירד גשם כל הלילה והדרך עלולה להיות מלאה בעלוקות.
שמחים וטובי לב הלכנו לכיוון המפל 🙂
הדרך לשם הייתה קצרה וממש יפה. מזג האוויר עדיין לא היה חם מידי, שקט וירוק מסביב. עברנו דרך גינת הירק של המלון
וכמובן שלא התחמקנו מהעלוקות בדרך (בלי סצנות אקסטרים כמו ב”אני והחבר’ה”)
ליאור חזר לחדר בזמן שאני התרכזתי בתצפית ציפורים
היה בוקר מושלם. שקט, לא הרבה אורחים במלון, מרגיש מבודד מבחינת המרחק מהעיר, טבע נעים מסביב ומזג אוויר מושלם. לגמרי שווה את הנסיעה לחור שבו המלון נמצא.
נמו הגיע לאסוף אותנו, עשינו לו סיבוב במלון, נפרדנו מהבאטלר (שביקש שלהבא נחזור עם ילדים… כבר הפסקתי להסביר לנותני שרות שליאור ואני לא נשואים) ויצאנו בדרך לכיוון נוארה אליה (Nuwara Eliya). הגשם התחיל מוקדם מהצפוי ועננות נמוכה ליוותה אותנו כל הדרך. האטרקציה היחידה שאפשר היה לעשות במזג אוויר כזה הייתה סיור במפעל תה.
גם במקרה הזה הסיור לא בתשלום ומצפים ממך לתת טיפ למדריך ולקנות משהו בחנות בסוף.
המפעל היה נראה נטוש, למרות השלטים הגדולים מסביב והטענה של המדריך שהכל עדיין פעיל ועובד כמו לפני עשרות שנים
שמעתי וקראתי הרבה על התה בסרי לנקה לכן ממש חיכיתי לשלב הטעימות.
הכל היה נראה מבטיח כשהביאו לנו את המגש הבא:
הגיעו 8 ספלים, או אולי עדיף שאקרא להם קערות מרק. המדריך הסביר באנגלית סבירה על ההבדל בין הסוגים השונים. מתה לבן דרך תה זהב, אינגליש ברקפסט וארל גריי. האמת? היה מאכזב. ממש ציפיתי ליותר. הבהירים היו כמו מים עם מעט מאוד טעם וככל שהתקדמנו הטעם נהיה חזק, אבל בעל חמיצות לא נעימה. לפחות לא לחך שלי.
המדריך הציע שננסה משהו אחר והביא את אחד מהסוגים החזקים בתוספת סוכר וחלב. כמו קסם המשקה נהיה סביר פלוס. בכל זאת יצאנו מהחנות בידיים ריקות והמשכנו לכיוון נוראה אליה.
הנסיעה הייתה שונה מאוד מאלה שעברנו עד היום. הדרך הפכה הררית מאוד ומלאת פיתולים. עננים הקיפו אותנו כמעט כל הזמן. גשם בא והולך וכל, אבל כל, הצמחייה מסביב הפכה לשדות אינסופיים של תה. מרחוק זה נראה כמו הדס.
המלון הבא שלנו Heritance Tea Factory נראה מרחוק כמו מפעל תה ענק. בפנים חיכתה הפתעה אמיתית.
למרות שאני חושבת שהמלון הקודם היה לא פחות מפואר, כאן, הצוות הרגיש מתורגל ומקצועי הרבה יותר.
בכניסה הושיבו אותנו באזור הארוח וקיבלנו את התה הבא. יחד איתו כל אחד קיבל תערובת תבלינים וסוכר גבישי שהונחה בכף היד. לאחר שהטביעו על המצח של כל אחד מאיתנו נקודה בצבע לא ברור, ההוראות היו לשים את כל מה שיש לנו בכף היד בפה, ללעוס ולשתות מהתה.
וואו!
איזו חוויה מרגשת. הפה שלי התעורר ואחרי התה המעפן כמה שעות לפני פתאום הרגשתי שאני מבינה על מה המהומה.
בסמוך לספל התה קיבלנו גם מתכון. סיפרו לנו שאפשר לשים את התבלינים גם בתוך התערובת כדי ליצור חליטה בטעם דומה.
לפני שלקחו אותנו לחדר, הייתה לצוות המלון הצעה מפתיעה – הערב ישנה גם ארוחת ערב שונה שתוגש בקרון רכבת שניצב בסמוך למלון. הציעו לנו ללכת להציץ. הגיע בחור אחר שליווה אותנו לקרון.
נראה היה שהגענו למקום רציני. היות ועד לאותו הרגע לא הייתה לי חוויית אוכל משמעותית בסרי לנקה, נראה היה שזה הולך להשתנות. לצערי, יחד עם ההסבר המפורט על הקרון הגיע גם התפריט.75 דולר לארוחה עם הרבה יותר מידי מנות. הייתי שמחה להגיד שהלכנו על זה, אבל התפריט נראה כאילו מישהו ניסה לרצות את כל סוגי התיירים שעלולים לפקוד את המקום.
מנה ראשונה לבחירה – חציל בטחינה/ קרפצ’יו בקר/ סלמון נורבגי / סלט תרד וגבינה.
הלך לי החשק. פשוט לא סמכתי על מטבח במקום כזה להתמחות בסוגי מאכלים כאלה. בנוסף חדר האוכל הרגיל נראה מושקע למדי, בארוחת הערב הוגש בופה חופשי בקצת פחות משליש מחיר. ויתרנו על הארוחה בקרון והלכנו לראות את החדר. קבלו את המעלית של המלון:
והחדר:
הפעם בכלל לא הזמנו סוויטה. הזמנו חדר סטנדרטי בעזרת האתר Club1hotels ותכנית הBRG שלו (בקיצור ממש – אם מוצאים מחיר טוב יותר מזה שהאתר מציע, בתעריף שפתוח לכולם ותנאי הזמנה זהים מקבלים את אותו החדר במחיר מוזל מכאן השם של התכנית best rate guarantee).
להפתעתנו היו שני חדרי שינה ושתי מקלחות/שרותים. מאוד משמח!
ארוחת הערב בבופה של המלון הייתה מוצלחת למדי, בעיקר בגלל המבחר. לכבוד ראש השנה המקומי כל ערב היה ספיישל אחר, הערב היה ספיישל שיפודים.
בין מבחר המנות הראשונות – סושי פירות
שכחתי לספר שהפתיע אותי לגלות שהמעבר להרים, גם באזור הזה של הגלובוס, הוריד את הטמפרטורות משמעותית. בערב היה ממש קריר ולגמרי הגיוני לאכול מרק ובחדרים לא היה מיזוג בכלל, אלא רדיאטורים.
את הארוחה ליווה זמר מקומי ששר גרסאות קאבר לשירים מוכרים, כדי להסוות את המבטא נראה שהיה שהוא פשוט מחכה את הזמרים… מה שהביא לסיטואציה משעשעת שבה הוא לא באמת שר את המילים של השירים, אלא בעיקר הברות 🙂
במקום בר אלכוהול, למלון יש בר תה
הרגע המרגש ביותר של היום היה כשחזרנו לחדר. המלון מספיק רציני ככה שיש בו גם את השירות שנקרא turn down service, לא הכרתי את זה לפני שפגשתי את ליאור. מסדרים את החדר לשינה – מגיפים וילונות, מורידים אקסטרה כריות מהמיטה, ועוד כמה דברים שבטח לא שמתי לב אליהם. וכאן מגיע הרגע שבו אני מוכנה להגיד בלב שלם שהמלון הזה שווה כל שקל – זה מה שחיכה לנו כשחזרנו מארוחת הערב
אתם קולטים?!? זה גאוני בעיני. אמנם לא היה עד כדי כך קר, אבל זה הפך את הכניסה למיטה לרגע כל כך נעים… אין לי מילים.