התעוררתי מוקדם מידי בבוקר. אולי היה שקט מידי… הגשם פסק ויצאתי להנות מהבוקר העולה במרפסת.
זמן שקט, קולות של ציפורים ורעש המפל שבאופק. המשכתי את הספר עד שקולות ממש מציקים הגיעו מהגג ליד, מתברר שסנאים עושים קולות ממש מציקים 🙂
התארגנו והלכנו לאכול ארוחת בוקר לבד, כי לא נראה שהיה עוד מישהו במקום חוץ מאיתנו
פגשנו את נמו ויצאנו לדרך. היום היה יום קצת גורלי, היינו צריכים ממש ממש שלשם שינוי לא ירד גשם אחר הצהריים.
היום היינו אמורים להגיע לספארי ביאלה (Yala), נמו אמר שאם ירד גשם אין למה לנסוע כי הסיכוי לראות חיות יורד משמעותית. הכי טוב שיכולתי היה להתרכז במחשבות על מזג אוויר נפלא לפני שהלכתי לישון… ולקוות.
הבוקר היה נראה מבטיח, השמים כמעט בהירים לגמרי. נמו אסף אותנו ויצאנו להליכה קצרה לכיוון גשר תשע הקשתות.
הבריטים היו צריכים לחבר בין כמה חלקים במדינה והדרך הטובה ביותר לעשות את זה הייתה לבנות גשר, רק שהיות והיו צריכים לבנות אותו בעיקול נדרשה יותר מקשת אחת על מנת להחזיק את הגשר.
לאחר זמן קצר התברר שאותה הרכבת עליה היינו אמורים לנסוע אתמול עוברת ממש שם.
החלטתי שזה סימן מצוין למזל הטוב שיש לנו היום.
כדי לחזור לטיול יותר איכותי, אחרי הפשרה על החדר, ולכן כמו עצלנים אמיתיים במקום לטפס בחזרה לרכב ברגל לקחנו טוקטוק (25 ש”ח). זה הרגיש כמו טיול ג’יפים בטוקטוק. לגמרי חוויה חד פעמית. בגלל שהיינו צריכים להקיף את כל העמק יצא שהנסיעה לקחה בערך אותו זמן כמו ללכת ברגל.
בדרך עברנו ליד מפל ממש גדול Ravana fall אחד הגבוהים בסרי לנקה
הדרך ליאלה לקחה כמה שעות. בעודי מפתחת התרגשות לקראת הספארי… זה קרה
הגשם היה כל כך חזק שהוישרים של הרכב לא עמדו בעומס. כמות היסטרית של גשם שלא אפשרה לראות כמעט בכלל את הכביש. נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי שמה שצריך לקרות יקרה, שאולי זה אומר שאחזור לסרי לנקה בהזדמנות אחרת, או שספארי זה משהו שאמורים לעשות רק באפריקה.
שעתיים ומשהו של נסיעה אחרי זה הגענו לאזור יאלה. לשמחתי הגדולה מאוד היה מעונן חלקית ולא נראה היה שירד גשם בכלל.
בזמן שאנחנו מקבלים משקה בכניסה למלון (שגם הוא הוזמן דרך בוקינג) נמו אמר שמזג האוויר לא יהיה יותר טוב מזה והלך לארגן לנו ג’יפ ומדריך לספארי!
המלון וגם החדר היו הרבה יותר מוצלחים הפעם
למלון יש מסעדה משלו, אז אוכל היה קל מאוד למצוא. אכלנו צהריים מאוחר כי ידענו שנחזור רק בשעות הערב.
כשסיימנו לאכול נמו והג’יפ כבר חיכו לנו בחוץ, שמחנו מאוד לגלות שיש לנו ג’יפ משלנו.
אני עוד יותר שמחתי כשגיליתי שהחלק האחורי בו נשב פתוח – כלומר יש מושבים וגג אבל אין חלונות.
הייתי בעננים. מזג אוויר הלך והתבהר, הטמפרטורות נוחות, הרוח נעימה ממש בזמן הנסיעה ואני בדרך לספארי.
השמורה מרוחקת כחצי שעה נסיעה מהמלון בו ישנו. יש גם מלונות שנמצאים ממש על שפת ובתוך השמורה ככה שאם בא לכם להתקרב עוד אל הטבע הזה אפשר. הכניסה לשמורה ממש ממש מסודרת, כמה עשרות ג’יפים מתאספים בשעות הצהריים המאוחרות, יש תשלום בכניסה לפי רכב, 7000 רופי, כ45$ (מקבלים גם כרטיסי אשראי).
נהגי הג’יפים מכירים את השמורה ממש טוב. יש חוקים ברורים – לא יורדים מהרכב, נוסעים רק על השבילים, ואם רואים משהו אפשר לדפוק על החלון שביננו לבין הנהג והוא יעצור. ביני לבין עצמי הכרזתי תחרות עם הנהג – מי יאתר יותר חיות בדרך.
ספוילר – הוא ניצח, אבל לא בהרבה 🙂
השמורה היא לא כמו שום דבר שיכולתי לדמיין. לא כמו סוואנות באפריקה מהנשיונל ג’אוגרפיק, לא יער גשם כמו בדרום אמריקה. כל המקום הירוק הנפלא הזה נושק לים… פיסת טבע שלא יכולתי לדמיין
נמו סיפר שהיה בשמורה הזו כבר יותר מ40 פעם, אמר שהכל עניין של מזל ואי אפשר לדעת מה יהיה, אבל שנפקח עיניים ונקווה לטוב. הכי נדיר יהיה לראות נמר ודב. לשמחתי, נראה היה שנהג שלנו לא עסוק בלרדוף אחרי רכבים אחרים, ומחפש את השבילים השקטים יותר.
השבילים עצמם לא סלולים כל כך טוב, כאילו כדי לתת תחושה שיש סיבה שאנחנו בג’יפ. קופצים המון ואיכשהו זה הפך אותי לשמחה יותר.
איתרתי קוף על העץ ממש סמוך אלינו ממש כמה דקות אחרי כניסה לשמורה. ואז, לפני שעוד הספקתי להבין מה קורה, שני רכבים לפנינו נעצרו ודוממו מנועים. הנהג אמר שנהיה בשקט, אבל אני פלטתי צווחה קטנה כשראינו את הדבר הבא
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב אושר 🙂 הסרטון הזה צולם מהפלאפון שלי, בלי זום, אשכרה דב, קטן וחמוד, 3 מטרים מהרכב שבו אני יושבת!
הוא התהלך לידנו כאילו זה סתם יום רגיל, צעד לכיוון אחד הרכבים והתגרד קצת בצמיג שלו ואז נעלם לתוך הצמחייה שמחוץ לטווח הראיה מהשביל. הנהג אמר שאנחנו ממש ברי מזל, שהוא לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראה דב כל כך מקרוב.
בעודנו נוסעים ממש עוד קצת הלאה, אנחנו נתקלים בפקק. משהו שלא חשבתי שיקרה, אבל כולם שמעו שיש נמר ובאו. לאט לאט השיירה זזה. בתכלס זה דיי מעצבן, הורס קצת את תחושת הטבעיות שיש במקום כזה. אבל סה”כ תופעה דיי הגיונית בהתחשב בנסיבות.
בסופו של דבר הבנו על מה המהומה – על סלע במרחק של כ20 מטר מאיתנו מהתלך נמר. בא והולך והתיישב בדיוק כשעברנו במקום המתאים
המשכנו לנסוע בשמורה, היו רגעים בהם היינו לבד, מנסים לאתר מיני חיות, עוברים ליד אגמים קטנים וצופים בעדר איילים מרחוק… עוברים ליד חיות נדירות פחות
הפקק הבא אליו הגענו היה כדי לראות את הפיל שחיכה, מעט חסר סבלנות בצד השביל
השמש התחילה לרדת והתחלנו לנסוע בכיוון היציאה. ההתרגשות שלי עדיין הייתה בשיאה, בכלל לא יכולתי לדמיין חוויה כל כך מוצלחת, ועוד אחרי הגשם של אתמול וזה של הצהריים. הרגשתי הכי ברת מזל שיש. וככה… בשביל להתפנק עד הסוף עוד הספקנו לראות נמר מנמנם הרבה יותר מקרוב
וכדי לקנח בסימון וי אחרון – קרוקודיל… או שזה אליגטור?
בדרך חזרה היה כבר מעט קריר. הכל היה כל כך יפה מסביב, הייתי נשארת לספארי לילה וחוזרת שוב בזריחה כדי לנסות את מזלי באיתור חיות קטנות יותר. אני כל כך אוהבת את החוויה הזו, מרגיש ראשוני, כמו להיות ציידת אבל רק עם העיניים. חזרה לטבע, לפראי, הכי רחוק מללכת לגן חיות. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בספארי, בטוח לא האחרונה.
חזרנו למלון והייתי מאושרת עד הגג. הקלטתי הודעה למשפחה מתוך חשש שכל ההתרגשות שלי לא תעבור בטקסט. זה מביך מידי אז לא תמצאו את זה כאן. רק תדמיינו איתי רגעים של שמחה אמיתית, אושר 🙂
איזה כיף לקרוא 🙂